הסיבות לנשיכות

לכל אורך הגיל הרך עוברים הילדים תהליך מתמשך של בניית ישות נפרדת, עצמאית וייחודית.
תהליך הכרוך לעתים במאבקי כוח סוערים המלווים בגילויי רכושנות, קנאה וזעם. הילדים נתקלים בגבולות המציאות,
ופורקים את זעמם ותסכולם על המבוגרים העומדים מולם, על בני גילם וגם על חפצים דוממים.
מי לא מכיר את הסיטואציה שפעוט יושב על הרצפה, עסוק במשחק ולידו פעוט נוסף שמשחק עם צעצועים שלו- לכאורה
משחקים יחד אך בעצם כל אחד משחק עם עצמו. אחד הפעוטות חומד וחושק בצעצוע של האחר…וללא כל סימן או אזהרה
לפתע נושך את חברו. … שוד ושבר! המבוגרים נבהלים ומיד מגיבים. בד"כ בכעס רב, בצעקה וברצון עז לגונן על הפעוט
הננשך. זה יכול להיות הילד שלך, הילד של השכנה, ילד במעון.
נשיכות בגיל הרך הן תופעה מוכרת ומתרחשות בסביבות גילאי שנה וחצי-שלוש כחלק מבדיקת הסביבה של הילד. הנשיכה
מהווה סוג של תוקפנות ומרדנות אך אל לנו להתייחס אליה כאל מעשה אלים. בניגוד לגילויי תוקפנות אחרים –הנשיכות
עובדות כמו במטה קסם נגד הסבלנות שלכם ההורים ובכך יוצרות חרדה בקרב הצוות החינוכי.
הנשיכות משאירות סימן לאורך זמן ונוצר פער משמעותי בין איך הילד הננשך חש לעומת ההורה שמיוסר לאורך זמן רב
יותר. ככל שהתינוק גדל הוא הופך לפעיל יותר וגם הכוח המופעל בנשיכה הוא משמעותי יותר.

בגיל זה יש מס' מאפיינים התפתחותיים:

 הפעוט מתחיל לגלות שהוא ישות נפרדת מהסביבה שלו: )הורה, מטפלת(. בודק ואף נהנה לגלות שהרצון, המניעים
והכוונות שלו הם שונים מאלו של סביבתו.
 למידה והפנמה של חוקים חברתיים: שלב זה מאופיין במרדנות ולכן לא מעט פעוטות, לעתים קרובות נוטים לא
לפעול לפי כללי החברה. הם נמצאים בתהליך של למידה מה מותר ומה אסור.
 בשלב זה עדיין לא התבססה אצל הפעוטות יכולת מלאה לאמפטיה- הפעוט אינו מודע למשמעות הסבל הנגרם
לחברו.
 קושי לעכב התנהגות ולהתאפק: עדיין מתקשה לדחות סיפוקים ולווסת את התנהגותו. כאשר נתקל בסיטואציה
מתסכלת , הוא עלול להגיב באופן פתאומי בנשיכה.

חשוב לציין שיש הבדלים אינדיבידואלים בין ילדים ולכן לא כל הילדים נושכים.
הסיבות לנשיכה אצל ילדים מסוימים יכולות להיות מגורמים שונים:
גורמים תחושתיים :ילדים מסוימים זקוקים לגירוי תחושתי עמוק יותר.
גורמים מוטוריים :סרבול או עיכוב התפתחותי עלול לגרום לתסכול.
גורמים שפתיים-תקשורתיים :קושי עדיין ביכולת הביטוי וביצירת תקשורת.
טמפרמנט :הטמפרמנט הוא מולד. ילדים בעלי טמפרמנט קשה יותר נוטים להגיב בעוצמה חזקה יותר אל מול תסכולים.
גורמים משפחתיים וסביבתיים :ישנן תקופות שעשויות להיות קשות יותר עבור הילד )לידת אח, מעבר דירה, וכו(. גורם
סביבתי נוסף הוא למידה חברתית-כשילד גדל בסביבה בה ילדים אחרים )אחים גדולים למשל( מביעים את כעסם ע"י
תוקפנות הוא נוטה לאמץ התנהגות זו.
לפעמים הורים נוטים להביע חיבה כלפי ילדם בדרך של נשיכות ידידותיות: "אתה כזה מתוק, מתחשק לי לאכול אותך"-
אנחנו לא עומדים במתיקות של ילדנו- אנחנו מצליחים לווסת את הנשיכה/נשיקה מה שהם לא מסוגלים לעשות.
הורים שילדם ננשך מגיבים לעתים בכעס רב כלפי הצוות אך חשוב להבין שלרוב הנשיכות אינן תוצאה של חוסר השגחה והן
יכולות להתרחש תחת עינן הפקוחה של ההורים ושל הצוות.

מה כן עושה הצוות החינוכי על מנת לנסות ולמנוע את הנשיכה הבאה:

קודם כל תצפיות: תצפית על הילדים שיש להם יותר נטייה לנשוך ולנסות לזהות מהם הזמנים בהם נוטה הילד לנשוך:
בשעת חצר, בזמן שהוא עייף, מתוסכל וכו', האם הנשיכות מופנות כלפי ילד מסוים?
נקודה נוספת משמעותית היא התווך של הצוות לאחר המעשה ולמידת הילד את האלטרנטיבה: " אני רואה שאתה רוצה
את הצעצוע, אפשר להביא ביחד צעצוע אחר", "אתה מאד עייף עכשיו, אפשר להניח את הראש על הכרית ולנוח מעט", "
אתה רוצה לעבור אז תבקש ותאמר: זוז בבקשה" ועוד. חשוב שהתגובה תהיה עקבית וקצרה. אין צורך לנאום לילד בנושא
הנשיכה.
מומלץ לשים לב להצלחות של הילדים ולהתנהגויות החיוביות, להתייחס ולהגיב בהתלהבות, בחום ובאהבה ובעיקר לעודד
ולתת תחושת יכולת.
כמובן שככל שההיכרות עם הילדים שלנו עמוקה יותר ואנו מודעים לטמפרמנט שלהם –נוכל לסייע להם בזמנים קשים:
כשהם פחות מווסתים.

הצוות מעדכן את ההורים של הילד שננשך והן את ההורים של הילד שנשך וכמובן משתף
בדרכי ההתמודדות וההתערבות.

ככל שהצוות במעון יעבוד בשיתוף פעולה עם ההורים והתגובות תהיינה עקביות כלפי הילדים הנושכים והננשכים- כך
יתאפשר פתרון יעיל שיעזור בצמצום התופעה.
חשוב לפנות לצוות ולשתף בתחושות שלכם ולא לשמור בבטן ולהתייעץ במידת הצורך בכל דבר שמטריד/מעסיק אתכם.
אסיים במשפט הרגעה: הנשיכות הן תופעה התפתחותית, מוכרת ותקינה ובעיקר חולפת.

חשוב שהצוות יערוך תצפיות

 מה קרה לפני הנשיכה?
 עם מי ובמה שיחק הילד?
 מי הילד שנושך? האם מדובר בקורבן "קבוע" או בקרובן מתחלף??
 מה עשה הילד שנשך?
 באיזה מקום ובאיזה עיתוי קרתה הנשיכה?
 איך הגיב הילד שנושך?
 איך הגיבו המבוגרים בסביבה לנשיכות של הילד?

ממצאי התצפיות האלו יובילו לבניית תוכניות התערבות: א. למניעת הנשיכות עד כמה שניתן;
ב. לגיבוש דרכי פעולה מייד אחרי הנשיכה-אם היא בכל זאת יוצאת לפועל;
בנוסף, כל התערבות "טובה" במקרה של נשיכות שקורות במסגרת חינוכית חייבות להתייחס גם לתיאום המאמצים בתוך
הצוות והן להתייחסות פרו-אקטיבית להורי הילדים-להורים של הילד שנושך והורים של הילד שנשך.

איך מונעים נשיכות?

נמנעים מלצחוק כשילד נושך אותנו המבוגרים באופן חד פעמי.
מנסים לתפוס את הילד רגע לפני הנשיכה. אם הוא נראה "בדרך לנשוך" כדאי לנסות להסיט אותו מהמצב, להציע לו
לעסוק במשהו אחר;

מנסים להתאים התייחסות לגורמים המשוערים שזיהינו:
 אם מתרשמים שהילד מתקשה לבטא במילים את רצונותיו, יש לצאת מגדרנו לנסות להבין את רצונותיו ולספק
אותם לפני הנשיכה; חשוב לסכם איתו על דרך להביע מצוקות מילולית או לא מילולית-הן לתת לו הרגשה
שמבינים אותו והן כלים חלופיים להבעה עצמית.
 אם אנו מתרשמים שהוא סובל מעודף או מחוסר גרייה יש להתאים את רמת הגרייה לסף הרגישות המתאים של
הילד;
 במקרים של צורך בגרייה והתנסות דרך הפה או צמיחת שיניים רצוי להציע לילד נשכן או כדור גומי או חפץ אחר
שמתאים לנשוך;
 נלמד את הילד לבקש דברים מילד אחר או לפנות למבוגר כדי להשיג את מבוקשו כתחליף לנשיכה;
 במקרים של נשיכות תכופות: יש לבנות תכנית התערבות שתיושם בעקביות ובשיטתיות במסגרתה מקבל הילד
חיזוקים חיוביים על כך שמתאפק מלנשוך כל פרק זמן שהוא מעט קצר יותר מתדירות הנשיכות; אם לדוגמה הוא
נושך אחת לחצי שעה ניתן לו באופן שיטתי חיזוק חיובי כל עשרים דקות; כל עשרים דקות נומר לו יופי-נהדר
שאתה מתאפק.

מה עושים כש"תופסים" את הילד מייד אחרי הנשיכה?

חשוב לגלות אמפטיה לילד הנושך
 אומרים לו בקול תקיף וחד-משמעי)אבל מבלי שנתפרץ עליו ונאבד שליטה בעצמנו(: "אסור, לא נושכים. זה כואב",
תוך הסתכלות בעיני הילד.
 מתפנים גם לקורבן ומנחמים אותו.
 מאפשרים לילד להמשיך בפעילות וממשיכים לעקוב אחרי התנהגותו.
 מזכירים לו שאם הוא רוצה משהו הוא יכול לפנות אלינו.

מה לא עושים?

 לא מתעלמים
 לא מאבדים שליטה ומושכים לו ביד
 לא מציעים לילד שנושך לנשוך אותו בחזרה!!
 לא מכנים את הילד בשמות מעליבים: "אתה כלב-רק כלבים נושכים", "אתה ילד רע"," אין לי כוח אליך" וכאלו
מין דברים
 לא משיטים על הילד עונש
 לא אומרים לפעוטות אחרים להתרחק מהילד הנושך

תיאום עם הצוות

 הכרחי תיאום עם כל צוות המסגרת החינוכית כך שכולם ינהגו בילד באותה דרך
 בודקים את עמדות הצוות ומוודאים שאף איש צוות לא יאבד את העשתונות כשיטפל בפעוט

עבודה עם הורי הילדים

 מסבירים להורי הילדים באסיפת ההורים הראשונה שפעוטות עשויים לנשוך, ושהצוות לוקח אחריות על הילדים,
על התהליך, ושאין להתייחס לתופעה כאל ביטוי לחריגות.
 במקרה של ההורים של הילד שנושך: מעדכנים אותם באופן רגוע, מסבירים איך הצוות עובד במסגרת החינוכית
ומציעים שינהגו באותה דרך גם בבבית.
 במקרה של ההורים שילדם נושך, יש לעדכן את ההורים שילדם נושך)חשוב ביותר שההורים לא יגלו בעצמם את
הנשיכה בזמן האמבטיה בבית(; חשוב להדגיש שמדובר בתופעה התפתחותית ושצוות המסגרת החינוכית עוקב
ומטפל בבעיה; אין למסור את שם הילד הנושך וחשוב להנחות את ההורים לא להתקשר להורי הילד הנושך; וכן
אין לאפשר להורים של הילד שנושך "לחנך" את הילד שנשך אם במקרה זהותו ידועה להם.
 כל זאת נכון במידה ובאמת אנחנו נהוגים לפי ההנחיות הרשומות מעלה.

לסיכום :

הגדרנו את הנשיכות אצל פעוטות )מגיל שנה עד שלוש שנים( כתופעה התפתחותית שמשקפת תוקפנות פיזית שהיא דרך
ביטוי של המין האנושי.
עמדנו על כך שבעקבות התפתחות וחינוך רוב הפעוטות לומדים לא לנשוך ובכלל ממעטים בתוקפנות פיזית עד גיל שלוש
לערך.
חשוב להתרגל לצפות בילדים בכלל, ומקרוב בילדים שנושכים כדי לגלות מה קורה לפני הנשיכה, מתי ואיפה נושך הילד,
איך מגיבה הסביבה לנשיכות.
בעקבות זיהוי דפוסי ההתנהגות וגורמי הנשיכות)למשל חוסר מיומנויות מילוליות, סף רגישות גבוה או נמוך במיוחד וכו'(
יש להתאים התייחסות לילד.
ניתן לתת לילד חיזוקים כל פרק זמן שהוא לא נושך, להסיט את תשומת הלב שלו מהגורם המתסכל, להציע תחליף לסיפוק
הצורך שהנשיכה מספקת. יש לדבר בתקיפות עם הילד מייד אחרי הנשיכה, אבל אין להעניש אותו והכרחי להימנע מלכנות
אותו בשמות גנאי ולהשפיל אותו .
חשוב ליידע את ההורים ולנסוך בהם הרגשת אמון בצוות החינוכי ובכך שהצוות החינוכי מכיר מהן דרכי הפעולה שבהן הוא
פועל.